|
ועכשיו אפלה - אין זהר.
יושבים כולם וחושבים - מה הלאה - בוכים. מעלים זכרונות מהמוסד, מהקיבוץ וממשיכים הלאה לנוסטלגיה. צוחקים, לרגע שוכחים, נסחפים ואולי פתאום, כמו שלפעמים היית מפתיע אותנו ומגיע עם התיק הענק שלך, אולי תנופף לנו לשלום ותלך לישון - אבל לא. איך נדבר עליך עכשיו בלשון עבר. חשבנו שהנה, כולם ישתחררו וזהו, לא נצטרך לדאוג שיחזרו, ורגע לפני שזה קורה מגיעה ההודעה. פתאום האצבע הנוראית של המוות מצביעה עלינו שקטה ורגועה, כי את הנעשה אין להשיב. זהר, איך נזכור אותך? נזכור את החיוך המפורסם של משפחת דורון, חיוך של טוב לב, מכל הלב. כל אחד מאיתנו ידע שאתה שם בשבילו, אם רק יצטרך. תמיד יכולנו לדפוק על דלתך והיא מעולם לא היתה נעולה. נזכור אותך בתשבצי ההגיון, שוברים את הראש ואתה יושב שם, מחייך, כי אתה כבר ידעת מזמן. חושבים איך לסיים אבל בעצם איך מסיימים? ואנחנו עוד לא עיכלנו, לא רוצים לעכל. איך מסכמים 21 שנותיך ובשבילנו אתה חי. איך ממשיכים לגדול בלעדיך. זוזי נזכור אותך תמיד, קבוצת שקשק תמיד תכלול גם אותך. אנחנו אוהבים אותך מאד, בבקשה תשמור עלינו מלמעלה ואם לא קשה לך, תקפוץ אלינו בחלום.
עירית פיליפ
|
