רוטרדם, יום שלישי, 6 באוקטובר,1998 טומי, נאוה ומשפחה יקרה, הלוואי והייתי יכולה לתאר את רגשותי כאשר שמעתי אתמול מה שקרה עם זהר, אך אני לא מצליחה להגיע מעבר לאי-אמון, תדהמה ובעיקר - צער, עליו - שהיה צעיר מדי כדי למות, עליכם - שצריכים לשאת אובדן כה גדול ובלתי יתואר. אין לי מילות נחמה לדבר כה נורא, אך אני רוצה שתדעו שלבי אתכם, ושצערי ודמעותי עמוקים וכנים הם: שהייתי גם רוצה להיות אתכם בישראל ולחלוק עמכם את צערכם, בעיקר היום, אך במחשבותי אהיה עמכם. לבביותו של זהר, אופיו הרך והחיוך התמידי 'הביישני קמעא' יישארו לעד בלבי ובזכרונותי, כמו בפעם האחרונה שראיתי אותו, כשנפרדנו, זהר - כשחזר לצבא, ואני - שכמה ימים לאחר מכן הייתי צריכה לחזור להולנד: חיבוק חזק ושלוש נשיקות חמות. ביקשתי שישמור טוב על עצמו. "Don't worry" הוא אמר. המחשבה שזו תהיה פרידה לתמיד גורמת לי צער עמוק. אני (וחרט) מקווים שתמצאו היכן שהוא את הכוח לשאת את הצער הזה. חושבת עליכם! בהרבה אהבה, ריה למכתב הבא