זוזי שלנו, מה אפשר לספר על ילד, שרק עכשיו מלאו לו 21 , וכבר הוא איננו וכל החלומות, התכניות והאהבות שלו ושלנו נקטעו בבת אחת. זוזי שלנו, כל כך חמוד ויפה ומתוק, שכל כך אהבנו אותו, לא יבוא יותר הביתה עם הקיטבג הענקי והנעליים הגדולות והנישוק והחיבוק מכל הלב. לא יישב במקום החביב עליו מול המחשב ולא יחפש במקרר משהו לאכול. ומה נגיד ליערה ולליב, ולשני שהחברות איתה היתה ממש פנינה. ומה נעשה אנחנו ההורים בלי הבן הכי חמוד שלנו, בננו היחיד. זהר שלנו נולד לפני 21 שנה, תינוק עגול ורגוע, כמה חודשים רק בחן את העולם, ורק אז החליט לעשות מאמץ ולזוז קצת. עד מהרה גילה תבונת כפיים וחריפות שכל, אך מזגו הנוח ואופיו המופנם היקשו עליו מעט את החיים בקבוצתו הפעלתנית. מעולם לא התלונן, אך אנו הוריו ראינו וקצת דאגנו. עם ההתבגרות השתפרו הקשרים עם בני גילו וכישוריו איפשרו לו לצלוח את בית הספר בתוצאות מעולות גם בלי הרבה השקעה. שנה אחת באוניברסיטה הספיקה לו, וכשהתגייס לצבא היינו מרוצים: קרבי, אבל לא יותר מדי. כל פעם ששאלנו מה נשמע, היתה התשובה: סבאבה, ותמיד אמר שהוא במקום טוב ובטוח. דווקא בתקופה האחרונה נעשה יותר חופשי ופתוח, ואפילו דיבר על לימודים ועצמאות כלכלית אחרי הצבא. שלשום היה אמור לרדת מלבנון, אבל היציאה התעכבה. רק יום אחד הפריד בינו לבין האסון. ולאיזו תכלית - כאשר תקוות השלום נעלמת לאיטה והיונה הלבנה עדיין מחפשת את עלה הזית שנשמט. החלל שנפער בלבנו לעולם לא יוכל להתמלא. שלום לך זוזי מתוק שלנו. אמא

לדף הבא
לדף הקודם