זהר ! היה לי הכבוד להיות המחנך שלך ב'מבואות הנגב' במשך 4 שנים, מכתה ט' עד י"ב. הרבה אירועים קטנים וגדולים זכורים לי מהתקופה הזו. כאלה שתמיד ניתן לזכור ובאמת שאין שום צורך לשכוח או להשכיח. יותר מכל מלווה אותי התחושה וחוסר יכולת להבין. שבעצם אתה הרי ה"אנטי-תזה לחייל", כזה שבעיני וע"פ הבנתי אינך שייך ללכסיקון המלים של מלחמה, ירי, הרג, מוות ושאר מלים קשות. אתה, זהר, שייך בעצם לעולם אחר, של שקט, של למידה והתעניינות, של פתרון בעיות בדרך של הבנה, של מחשבה-תחילה ושל ויתור. ו...ראה, היום מלווים אותך כל-כך הרבה אנשים בדרכך האחרונה מלבנון הנוראה. זהר, הפעם האחרונה שפגשתי אותך היתה לפני כשלושה חודשים, כששני - אחותך סיימה את הלימודים במוסד. היה לך מאד חשוב להגיע לאירוע הזה, ועשית הכל, כולל הישארות של שבתות לצורך חופשה במועד זה. עמדת , אז, בצד, הסתכלת סביב, מנסה להתחבר לתקופה שהיתה מנת חלקך לפני 3 שנים בלבד. שאלתי אותך על השירות בלבנון. ענית: "אצלי בסדר, שקט, רגוע, לא כמו שחושבים, ממש לא נורא". אך ה"לא נורא" הפך לנורא מכל. זהר דורון, הנער המבריק, הנער האדיב, המנומס, המתחשב, שיודע להודות בטעויות - נהרג בלבנון. לא היית מהדברנים הגדולים, אבל, כשהיה לך מה לומר ידעת למצוא את הבמה. גדולתך היתה ביכולת הלימודית האדירה שלך. גם אם לא הקשבת או כתבת בשיעורים, או אפילו ישנת או חמקת מהם, תמיד הצלחת להשיג ציונים מצויינים. כל מאמצי המורים ונסיונותיהם שתיישר קו לא הועילו. והתוצאה היתה כזו, שאינני יודע אם יש הרבה תלמידים בישראל שסיימו את לימודיהם התיכוניים עם תעודת בגרות בעלת 38 יח"ל, כמוך. זהר, אתה, עם השקט שלך, עם התבונה שלך והחיוך הזוהרי שלך הצלחת תמיד לפתוח לבבות, למסור מסר שאפשר לסמוך עליך ולהצהיר: "אני קיים וקבלו אותי כמו שאני על הטוב והרע שבי". זהר, אהבנו אותך בחייך ונאהב אותך במותך. נאוה וטומי, יערה, לליב ושני, אין עוד מלים לניחומים. היו חזקים! אמנון

לדף הבא
לדף הקודם