על זהר קשה לי לכתוב על זהר בלשון עבר. עדיין אינני רואה אותו כדמות שלמה ורחוקה - אלא כתמונות רבות, רגעים שונים, אוסף של פרטים. הזמן עוד טרי וכמוהו העצב - אני מנסה לציירו כפי שזכורים לי פרטים שונים וקטנים מחייו. זהר נולד - אושר גדול להורים, אחרי שתי בנות. אפוף אהבה בבית, גאווה וחום. שתי הבנות הקטנות מקבלות אותו באהבה - יערה בדרכה השקטה, ולליב בדרכה השובבה יותר. הוא משתלב ביניהן ונטמע במשפחה - ועם הזמן מגלה את אופיו המיוחד. זהר רציני - או מחייך. לא כועס, לא מתחצף, לא לוקח חלק בקונדסויות של בני השכבה. מלא כבוד למבוגרים - ולעולם לא עובר את הגבול לכיוון החנופה או ההלשנה. זהר יושב בשיעוריי, מקשיב ואכפתי. לעתים תוקפת אותו האלרגיה הקשה שלו והוא מתעטש ברצף חצי שעה, מראהו אומלל. אך כשאני מציעה לו לצאת ולהתאוורר - הוא מסרב בתוקף להפסיד דקה מהשיעור. הוא אוהב מוסיקה. עם זה - לא אוהב להופיע בנגינת הפסנתר. הוא מנגן לעצמו, אוהב מוסיקה ואת מורתו לפסנתר סוזנה. עם זה, בסוף השנה כש"צריך" להופיע - מתרגש, אך ממלא את חובתו... לכאורה חוסר בטחון "אני לא חשוב". אבל מאחורי זה יש יושר אמיתי, היודע את כוחו ואת יכולותיו. מוכן לקבל עצה מכל אחד, לחייך, להודות - וללכת בדרכו-שלו. כך עבר את התיכון ואת שנת האוניברסיטה - בורר לעצמו במה להשקיע ובמה לא. גם אינו סולד ממשפחתו הרחבה, כמו "שמקובל" להפגין בגיל ההתבגרות. להיפך, מוצא דרך להידברות שקטה ואוהבת עם כל הדודים ובני-הדודים. הקטנים תלויים על כתפיו ומתחרים על תשומת-לבו, הגדולים משוחחים אתו כעם מבוגר. קפה משפחתי בחדר-האוכל ביום ששי. ההורים מטביעים את דאגתם לחייל, המשרת לעתים במקומות קשים - ב"זה בסדר, הוא טלפן, הוא במקום שקט". ולעתים הוא מגיע, ואז מחלק חיוכים לכל עבר, וכולם שמחים לקראתו. כדרכם של הצעירים, הרבה הומור והרבה ציניות, ויכוח על "מי תורן להביא קפה לכולם", וכו'. יש לו שבת אחת יקרה - אבל אין הוא חס על עצמו, ומוכן לשבת עם הדודים המבוגרים (אנחנו) ולהסביר לנו הפעלת מחשב. לא לועג, להיפך: מחייך, מסביר בסבלנות, מאיר פנים. איך אומר השיר? "שתי מלים יש, פשוטות, איומות מכולן - שתי מלים נוראות: הוא היה". דודה מיכל דורון.

לדף הבא
לדף הקודם