לנאוה, טומי, יערה, לליב ושני - אתכם בצערכם ובכאבכם - בוהה בדף ובוכה, מחפשת את המלים שתנחמנה, שתקהינה את היגון... ואינן... אני זוכרת תינוק שמנמן וצוהל, ואח'כ ילד יפה וחכם... נאוה, טומי, בנות - מרחוק מחבקת אתכם ושולחת אהבתי... מי ייתן ותמצאו נחמה באהבתכם, ולא תדעו עוד צער. חדוה ויצחק דהן בר-עם 6.10.98 9.10.98 עבור נאוה, טומי וכל המשפחה. הידיעה האיומה הגיעה אלי בצרפת, בה אני מתפקד כשליח 'השומר הצעיר'. לא האמנתי שאי פעם אאלץ לכתוב את המלים הללו, אך המציאות בה אנו חיים טופחת על פנינו ללא רחם וללא הכנה. עם ההודעה העליתי לעצמי את דמותו של זהר, אותו לימדתי תנ'ך במשך שנתיים. זהר היה מהתלמידים שכל מורה מאחל לעצמו, ומעט זוכה. תלמיד מבריק שאף פעם לא 'נתפס' כשאינו מוכן לשיעור, ותמיד מקבל את הציונים הגבוהים ביותר. ויותר מכך העלה תמיד חיוך על פני, חיוך של חיבה אל נער מתעניין, שואל ומבין. אין מלים מתאימות להביע את התחושות, רק להבטיח לעצמנו שנעשה כל שאפשר כדי לסיים את מעגל הדמים. חזקו ואמצו. איל תדהר - דביר (עד סוף השנה - פריז). למכתב הבא למכתב הקודם