יום שבת 10.10.98 לנאוה, טומי, יערה לליב ושני. אתמול יום ששי ה-9.10.98 קבלנו את הבשורה הנוראה מכל שזהר נהרג בלבנון. הרבה לא היה צריך להוסיף למשפט זה. מסך שחור ירד אל מול עינינו כאשר אנחנו נמצאים לבד רחוק מהבית ואין אף אחד שיכול לעזור לנו אם להאמין או לא למה שאנחנו שומעים. אתמול ישבנו כל הלילה והעלינו זכרונות, לפעמים גם עלה לנו חיוך כשנזכרנו בזהר, בדברים שעשה, אמר, איך היה פותר אתנו תשבצים, איך הלך יחף, עם סנדלים, הגאון, כן זהר הגאון. אני נזכר שדיברתי עם זהר בבוקר שטסנו, ירדתי לחדר האוכל לקחת את המפתחות לאוטו שאיתו נסענו לנתב'ג, ואמרתי לו שבטח כשנחזור הוא יהיה משוחרר והכי חשוב שישמור על עצמו, אבל כאשר נחזור לא נוכל לשאול את זהר איך היה השחרור ומה הוא החליט לעשות אחריו. בשבילנו זהר יישאר כחייל הנצחי שנפרדנו ממנו לפני הטיסה עם חיוך גדול על פניו שלא נמחק לעולם. אנחנו נמצאים כל כך רחוק ולא מאמינים שאיבדנו חבר כל כך טוב, שהיה תמיד אופטימי ולא קיטר אף פעם על הצבא ותמיד עשה הכל בכייף. לאחר חודש של טיול מהנה וכיופים אין סוף, הספיקה שניה של שיחת טלפון למחוק את הכל כאילו כלום לא קרה, לא היה ולא נברא, פשוט לא לזכור כלום, רק לחשוב עליכם המשפחה, מה עובר עליכם, מה עובר על הקיבוץ, על החברים לקבוצה, איך פתאום בשניה אחת כל העולם משתנה ואין מי שיבין מה עובר עלינו, שני חברים של זהר שאיבדו חבר ולא נמצאים עם כולם בכדי לתמוך האחד בשני. היה לנו מאד קשה לכתוב את המכתב, כי קשה לתאר במלים את עוצמת הכאב וקשה לכתוב מכל כך רחוק. משתתפים בצערכם, אוהבים ותומכים כרמית וחגי (נפאל) למכתב הבא למכתב הקודם